ברטנורא על משנה שבת ב:ז

צריך אדם לומר בתוך ביתו. וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה:

עם חשיכה. כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום:

עשרתם. לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:

ערבתם. ערובי תחומין וחצרות. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק:

ספק חשיכה. מתחלת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא ספק חשיכה, וקרוי בין השמשות, ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו ג׳ כוכבים בינונים הוא ודאי לילה לכל דבר:

אין מעשרין את הודאי. דתקון מעליא הוא. ואע״ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות:

ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי, ואית ביה נמי שבות:

ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואצ״ל זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות אין אומרים לנכרי להדליק:

אבל מעשרים את הדמאי. ולא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

ומערבין. עירובי חצירות, דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי:

וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיף הבל אלא גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הילכך טומנין את החמין בין השמשות אע״פ שאין טומנין בשבת: