ברטנורא על משנה סנהדרין ח:ה

נדון על שם סופו. סוף שמכלה ממון אביו ומבקש מה שהורגל בו ואינו מוצא ויושב בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:

הנאה להן. שאינן מוסיפין לחטוא:

והנאה לעולם. שקטה כל הארץ:

רע להן. שהיו מוסיפים זכיות:

ורע לעולם. שהיו מגינים על דורן ומוכיחין את הדור:

יין ושינה לרשעים. כל זמן ששותים וישנים אין חוטאין ואין מריעין לבריות:

לצדיקים רע להן. שאינם עוסקין בתורה:

ורע לעולם. שכשהן מתבטלים, פורענות באה לעולם:

פיזור. שהן נפרדים זה מזה ואין יכולים להועץ ולסייע זה את זה: