ברטנורא על משנה סנהדרין ז:ו

אחד העובד. עבודה זרה בדבר שדרך עבודתו בכך:

ואחד הזובח כו׳ ואע״פ שאין דרך עבודתה באחת מארבע עבודות הללו, חייב. וכל שאר עבודות חוץ מאלו, אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:

והמקבלו עליו לאלוה. אפי׳ באמירה בעלמא. דאתקש לזביחה, דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:

והאומר לו אלי אתה. בפניו. ואתא סיפא לגלויי רישא. דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא, תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא שלא בפניו ואפילו הכי חייב:

המגפף. מחבק:

עובר בלא תעשה. לא תעבדם יתירה כתיב:

הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני:

המקיים. נשבע:

עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כ״ג):

הפוער עצמו. מתריז רעי לפניו:

זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לבזותו, הואיל וזו היא עבודתו חייב חטאת:

והזורק אבן למרקוליס. שעובדים אותו בזריקת אבנים. והמסלק אבן מלפניו נמי חייב, שעובדים אותו נמי בסילוק אבנים:

מרקוליס. חילוף השבח. מר לשון חלוף הוא, כמו במר דכנתא. במר דשחוטה. קלוס, שבח:

זו היא עבודתו. ואפילו נתכוין לרוגמו, חייב חטאת: