ברטנורא על משנה ראש השנה ד:ט

סדר תקיעות שלש. אחת למלכיות, ואחת לזכרונות, ואחת לשופרות:

של שלש שלש. תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת. לפי שנאמר שתי תרועות במקרא בר״ה, ותרועה אחת ביוה״כ של יובל, וילפינן שביעי שביעי לגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה, ותרועה האמורה ביוה״כ של יובל אנו נותנין אותה לר״ה, נמצאו בר״ה שלש תרועות, ושתי תרועות האמורות בר״ה נותנין אותן ליוה״כ, נמצאו שלש תרועות ביוה״כ. וכל תרועה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתניא מנין שפשוטה לפניה, ת״ל (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, ת״ל (שם) תעבירו שופר, הרי העברה תחלה וסוף ותרועה בינתים. ולשון העברה פשוטה משמע העברת קול אחד פשוט, הרי לשלש תרועות של ר״ה שש תקיעות, והרי לך שלש של שלש שלש:

שעור תקיעה. שיעור כל התקיעות, שהם שש תקיעות:

כשלש תרועות. נמצא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה:

שעור תרועה כג׳ יבבות. ג׳ קולות בעלמא של כל שהן. וי״מ שכל יבבא היא ג׳ כוחות של כל שהן, נמצא שעור תרועה ט׳ כחות של כל שהן, והכי מסתברא:

תקע בראשונה. פשוטה שלפני התרועה תקע כדרכה. ומשך בשניה. תקיעה שלאחר התרועה משך כשתים, לצאת בה ידי שתים שהיה צריך לעשות זו אחר זו, פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות:

אין בידו אלא אחת. דאפסוקי תקיעה אחת לשתים לא מפסקינן:

מי שברך. התפלל תפלת המוספין ובירך ט׳ ברכות:

כשם שש״צ חייב. בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה, ואינו יוצא י״ח אלא בתפלה שמתפלל הוא בעצמו, כך כל יחיד ויחיד הבקי ויודע להתפלל אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו, בין בר״ה בין בשאר כל ימות השנה. ואין ש״צ יורך לפני התיבה אלא להוציא את שאינו בקי:

ש״צ מוציא את הרבים ידי חובתם. בין בקי בין שאינו בקי, בין בברכות של ר״ה בין בתפלות של כל השנה. ולמה צבור מתפללין בלחש, כדי להסדיר ש״צ את תפלתו. והלכה כחכמים בברכות של כל השנה שאין ש״צ מוציא אלא את שאינו בקי, אבל בברכות של ר״ה ושל יוה״כ ושל יובל שהן ט׳ ברכות ארוכות ואין הכל בקיאין בהן, הלכה כר״ג שכשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי: