ברטנורא על משנה ראש השנה ג:א

ראוהו בית דין וכל ישראל. בליל שלשים. דסלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל, אפרסמא ליה מלתא דביום שלושים נראה לקדשו, קמ״ל דאם חשיכה והגיע ליל אחד ושלשים ולא אמרו בית דין מקודש, מעברים אותו וקובעים ראש חודש יום ל״א:

נחקרו העדים. הכי קאמר, אי נמי נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל של ל״א, מעברים אותו. דסד״א תהוי חקירת עדים כתחלת דין, ומקודש מקודש כגמר דין, וגמר דין הוי בלילה ונקדשיה בליליא, קמ״ל דלא, שאין מקדשין את החודש בלילה. ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח עם שקיעת החמה ויש שהות ביום לומר מקודש קודם צאת הכוכבים, מקדשין אותו, דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים:

יעמדו שנים ויעידו. מתניתין איירי כגון שראוהו בית דין בלילה ליל שלשים, ואי אפשר לקדשו בלילה. הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו, דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדשו. אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש, יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראיה, דהא גבי קידוש החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש:

יעמדו שנים. למחר כשבאים לומר מקודש:

ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. ואף על גב דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי, קדוש החודש לא הוה ביחידי. שאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבנו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, דכתיב (שמות י״ב:א׳) ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן וגו׳ החודש הזה לכם: