ברטנורא על משנה פסחים ז:ז

ואח״כ נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:

הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:

נטמא. בעליו טומאת הגוף במת:

אין הציץ מרצה. וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:

הנזיר. דכתיב (במדבר ו׳) וכי ימות מת עליו [וגו׳] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:

הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:

ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:

נטמא. גופו:

בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:

הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד: