ברטנורא על משנה פסחים ז:ד

חמשה דברים. אין לך בצבור קרבן נאכל אלא אלו, וקרבן צבור דוחה את הטומאה דילפינן מפסח דכתיב ביה במועדו, ודוחה את הטומאה כשרוב הקהל טמאים, דהכי אמרינן איש כי יהיה טמא וכו׳, יחיד נדחה ואין צבור נדחין, ובקרבנות צבור כתיב (במדבר כ״ט:ל״ט) אלה תעשו לה׳ במועדיכם, כמו שנאמר בפסח במועדו, ואשמעינן מתניתין דאע״ג דקרבין בטומאה לאפוקי צבור ידי חובתן, אין נאכלים בטומאה. והא דתני חמשה דברים, ולא תני קרבנות צבור וכו׳, מנינא למעוטי חגיגת הרגלים כולם, דדמו לקרבן צבור משום דאתו בכנופיא באסיפת חברים לרגל ואינם דוחים את הטומאה כדרך שאין דוחים את השבת:

זבחי שלמי צבור. כבשי עצרת, שאין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ראשי חדשים. ולא תני שעירי רגלים, דכיון דאשמעינן זבחי שלמי צבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה הוא הדין לכל שאר מיני דמים, ולא איצטריך למתני שעירי ראשי חדשים אלא משום דלא כתיב בהו מועד, וסלקא דעתך אמינא לא לדחו את הטומאה דהא כל קרבנות צבור ממועד נפקא לן, דכתיב בכולהו אלה תעשו לה׳ במועדיכם:

שלא בא מתחלתו אלא לאכילה. שכשנצטוה עיקר מצות פסח לאכילה נצטוה. דכתיב (שמות י״ב:ד׳) לפי אכלו, וכי שרייה רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין, אדעתא למיכלה שרייה: