ברטנורא על משנה עוקצים ג:ב

החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות. כולהו בחותך מחיים איירי. ואע״פ שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה. ואם לאו, אינן מטמאין:

והחלב בכפרים. דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה:

ושאר כל ירקות שדה. שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה:

חוץ משמרקעים. מין בצל חריף:

ופטריות. מין צמח שאין לו שורש. פונג״י בלע״ז:

חוץ מכרישי שדה. פורו״ש בלע״ז, ובערבי בורא״ת. שאלו אע״פ שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה:

והרגילה. כך שמה בערבי, ובלע״ז פורקקל״ה:

נץ חלב. פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב:

עכביות. עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא. ובלע״ז קרדו״ש:

כלוסין. הרמב״ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדי״ב. וסברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון ור׳ יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין: