ברטנורא על משנה אהלות ג:א

כל המטמאין באוהל. האמורים לעיל בריש פרק ב׳:

שנחלקו. שיעוריהן לחצאין:

והכניסן. כשהן מחולקים:

לתוך הבית. דהיינו לתוך אוהל אחד:

רבי דוסא בן הרכינס מטהר. דסבר לא מצטרפי לכשיעור:

הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבילה. פתח באוהל ומפרש בנבילה, לומר לך דכי היכי דסבירא ליה לרבי דוסא שאין מצטרפין לטומאת אוהל, הכי נמי סבירא ליה דאין מצטרפין לטומאת מגע ומשא, בין במת בין בנבילה:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית. שהמאהיל על המת, טמא כאילו היה עם המת באוהל. ובגמרא בפרק העור והרוטב מוקי הנך מאהיל דרישא בטומאה רצוצה, שאין בין הטומאה ובין האוהל פותח טפח, ומשום הכי חכמים מטמאין, דכולה נגיעה היא. וסיפא דאמר אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו וכו׳ דמודו רבנן דטהור, מיירי כשיש פותח טפח בין הטומאה ובין האוהל, דבהא מודו רבנן דאין מצטרפין, דנגיעה ואוהל שני שמות הן, וכל שהן משני שמות אין מצטרפין. ור׳ דוסא סבר דאפילו בטומאה רצוצה אין מצטרפין, ולא אפילו למגע ומגע. ואין הלכה כר׳ דוסא:

אמר ר׳ מאיר אף בזו ר׳ דומא מטהר וחכמים מטמאין. ר׳ מאיר פליג אתנא קמא דאמר דכשיש פותח טפח בין הטומאה ואוהל מודו רבנן דטהור ואין מצטרפין, ואמר איהו דאף בזו פליגי רבנן על ר׳ דוסא ואמרי דנגיעה ואוהל חד שמא הוא, הלכך מצטרפין לכשיעור ומטמאין. ואין הלכה כר׳ מאיר:

חוץ מן המגע עם המשא. כגון שנגע בחצי זית והסיט חצי זית:

והמשא עם האוהל. שהסיט חצי זית והאהיל על חצי זית:

משם אחד. כגון מגע ומגע משא ומשא אוהל ואוהל: