ברטנורא על משנה אהלות ב:ב

רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה:

ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ״ג [משנה ה׳] מפרש לה:

תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:

ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ״א:י״א), נפשת כתיב חסר:

ר׳ עקיבא אומר משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר׳ עקיבא:

ר׳ עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע״פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע״פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:

וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:

כזית רמה. שנולדה בבשר המת:

מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כ״ח) אף כי אנוש רמה:

וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:

אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים:

שעורו ברובע. קב אפר, מטמא:

וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:

עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו:

ר׳ שמעון מטהר. ואין הלכה כר׳ שמעון:

אינו חיבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע: