ברטנורא על משנה אהלות יח:ד

שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:

לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:

ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל:

ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:

שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:

ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:

ולנזיר. שהלך שם:

בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:

ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן:

את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תחוח:

וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה: