ברטנורא על משנה אהלות יג:א

העושה מאור. חלון העשוי לאורה:

בתחילה. משום דבעי למתנא סיפא שיירי המאור תנא רישא בתחילה:

מקדח גדול של לשכה. הוא כפונדיון האטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלוא נקב של עול. אם יש בחלון כשיעור הזה, מביא את הטומאה לצד אחר:

שיירי המאור. אם נשאר מן החלון שלא נסתם:

חררוהו מים. שלא נעשה החור ע״י אדם אלא ע״י מרוצת המים:

או שרצים. כגון החולד והעכבר:

או שאכלתו מלחת. שהארץ מלחה ומתבקעת מאליה:

מלא אגרוף. אגרופו של בן אבטיח. אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם:

חישב עליו לתשמיש. חלון שחררוהו מים או שרצים, שחשב להשתמש בו ולהניח שם חפציו:

למאור. להכניס אורה:

הסריגות. מחיצה כמין סבכה מסורגת שעושים בחלונות של אוצרות:

והרפפות. מחיצה מסורגת שעושים בחלונות של בתי הקיץ שיושבים שם להתקרר:

מצטרפות כמלוא מקדח. אויר שבין הסריגות, אע״פ שאין במקום אחד כמלוא מקדח מצטרפין בין כולם לכמלוא מקדח:

להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קאי, אלא אשיעורים דרישא קאי. והכי קאמר, מלוא מקדח ומלוא אגרוף ופותח טפח דאמרן, כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא את הטומאה מן הבית. ור׳ שמעון פליג, וסבר בין להביא בין להוציא כולן שיעורן בפותח טפח, ולית ליה לר׳ שמעון שיעור של מלוא מקדח ומלוא אגרוף כלל. ואין הלכה כר׳ שמעון: