ברטנורא על משנה אהלות יא:ז

ומת הכלב. דאילו חי אפילו כולו בבית, הבית טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האסקופה. וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח. ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים:

מביא את הטומאה. דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:

ואם לאו. דאינו פותח טפח:

אינו מביא את הטומאה. דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

רבי יוסי אומר רואים את הטומאה. בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה. אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע״פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה, ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כר׳ יוסי:

פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ:

הבית טהור. אם טומאה מבחוץ. דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי:

פיו לחוץ. ושוליו לפנים:

הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת:

בין כך ובין כך. בין פיו לפנים בין פיו לחוץ, בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ, בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה:

כמה תשהה. בשר המת.

במעיו. של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל:

שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה. כדאמרינן [שבת דף קנ״ה] גלוי וידוע לפני הקב״ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים:

בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף:

ר׳ יהודה בן בתירא אומר וכו׳ והלכה כרבי יהודה בן בתירא: