ברטנורא על משנה אהלות א:ו

עד שתצא נפשו. דכתיב (במדבר י״ט:י״ג) כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות:

מגויד. מחותך. לשון גודו אילנא (דניאל ד׳):

זוקק ליבום. כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא:

ופוטר מן היבום. אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

ומאכיל בתרומה. את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן:

ופוסל. את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא:

וכן בהמה וחיה אין מטמאין. טומאת נבילות, עד שתצא נפשם:

כזנב הלטאה. כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה: