ברטנורא על משנה נדה ח

הרואה כתם. כנגד בית התורפה. בית הערוה:

טמאה. דאיכא למימר, דם מאותו מקום נפל:

על עקבה. זמנין דמתרמי ונגע באותו מקום:

ועל ראש גודלה. דבהדי דפסעה מתרמי גודל שברגלה להיות תחת אותו מקום ודם נוטף עליו:

על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה. כשאדם עומד ומחבר רגליו ושוקיו זו בזו, כל מה שמחובר מהם זו עם זו, קרוי לפנים:

מבחוץ. מכאן ומכאן:

ועל הצדדין. אחורי השוק כל גובהן כנגד העקב, ולפניו כל גובהן כנגד הרגל, קרויים צדדים:

מן החגור ולמטה. כנגד בית התורפה הוא:

אם מגיע כנגד בית התורפה. כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך ליד, שפעמים שפושטתן מזרוע ונופל כנגד מטה:

ואם לאו. שלא כנגד בית התורפה, כגון שנמצא סמוך לכתפות:

שהוא חוזר. פעמים שראש החלוק נהפך כנגד פניה של מטה:

וכן בפוליון. מטפחת שהיא מתכסה בו:

ותולה. הכתם שמצאה:

בכל דבר שהיא יכולה לתלות. לומר שלא ממנה היה:

מאכולת. כינה:

עד כמה הוא תולה. בדם מאכולת:

עד כגריס. אבל טפי מהכי אין דם מאכולת כל כך גדול. ובהכי מיהא תליא ואף על פי שלא ידעה שהרגה. ור׳ חנינא פליג אתנא קמא דאמר הרגה אין, לא הרגה לא. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:

ותולה בבנה ובבעלה. השוכבים אצלה אם יש בהן מכה, לומר שכתם זה מהן היה:

ואם יש בה מכה. שהעלתה קרום:

והיא יכולה להתגלע. להגלות. מלשון לפני התגלע הריב (משלי י״ז:י״ד). כלומר, שיסיר הקרום ויקלף ותתגלה המכה ויצא ממנה דם, תולה בה:

דם ולא כתם. וחכמים הוא דגזור על הכתמים, לפיכך הולכים בהם להקל:

עד שהוא נתון תחת הכר. הבגד שמקנחת בו את עצמה בשעת תשמיש, קרוי עד:

דם עגול טהור. דדם מאכולת הוא:

משוך טמא. ואם טפה משוכה היא, טמאה, שחזקתה שהיא ממנה, ובעת שקנחה עצמה נתלה זה הדם בעד:

דברי ר׳ אליעזר בר ר׳ צדוק. וכן הלכה: