ברטנורא על משנה נדה ד:ד

המקשה נדה. הכי קאמר, המקשה בלדתה בימי נדתה וראתה דם בהקשותה, הרי היא נדה, דלא טיהרה תורה לדם קושי אלא באחד עשר יום של ימי זיבה, אבל בימים של נדה לא טיהריה רחמנא:

קשתה. מחמת ולד שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של ימי זיבה וראתה כל שלשה ימים רצופים:

ושפתה. שעמדה בשופי ובנחת מחבליה מעת לעת ברביעי:

וילדה. אגלאי מלתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד, הלכך הרי זו יולדת בזוב. אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה, כל דמים שראתה, מחמת ולד הוא, ורחמנא טהרינהו מזיבה, דכתיב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד:

לילה ויום. דאם שפתה בחצי יום שלישי וילדה בחצי יום רביעי דשפתה מעת לעת, אין זה שופי, אא״כ שפתה לילה ויום של אחר הלילה:

כלילי שבת ויומו. והלכה כר׳ אליעזר:

ששפתה מן הצער. כלומר ושפתה זו שאמרנו, אם שפתה מן הצער אע״פ שלא שפתה מן הדם, הוי שופי: