ברטנורא על משנה נדה י:ו

מערה למים לפסח. מכלי אל כלי לרחוץ בם את בשר הפסח. אבל במים אינה נוגעת, שהיא טבולת יום, שטבלה לסוף שבועים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תיכף להבאת כפרתה, והכתוב עשאה טבולת יום, דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) בכל קודש לא תגע, וקיי״ל בכל קודש, לרבות את התרומה, וטבול יום, שני הוא. וכשהיא מערה, אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושני אינו מטמא כלי. אבל במים לא תגע, הואיל והם עשויין לרחוץ בהם את הפסח, דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי:

חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת. טבול יום דינו כנוגע בטמא מת, שהוא ראשון, דוקא לקדשים, אבל לחולין, לא הוי טבול יום כנוגע בטמא מת להיות ראשון, אלא שני, הלכך יכולה היא ליגע אפילו במים, שהמים חולין הן, וטבול יום, שני הוא, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואף על פי שהמים הללו נעשים על טהרת הקודש שהרי לרחיצת פסח עשויות, לא מהני שני בהו, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו:

בית שמאי אומרים אף כטמא מת. שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון. כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא: