ברטנורא על משנה נגעים יא:ח

השתי והערב. של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:

השתי משישלק. דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות״ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:

משישלק. במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:

האונין של פשתן. אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:

משיתלבנו. שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:

פקעת. עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:

כדי לארוג ממנה שלש על שלש. שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:

היתה פסיקות. שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:

אפילו פסיקה אחת. שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה: