ברטנורא על משנה נדרים ב:ה

בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו אשר היא מצודים וחרמים (קהלת ז׳.):

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:

אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים:

ואם נשאלו. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו:

פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה: