ברטנורא על משנה נזיר ט:א

הגוים אין להם נזירות. אף על גב דגוים מקריבין נדרים ונדבות כישראל, אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזירות ומותר לשתות יין וליטמא למתים, דכתיב בריש פרשת נזיר (במדבר ו׳) דבר אל בני ישראל, בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר:

שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין ולהטמא למתים בעל כרחו:

ואינו כופה את אשתו. בעל כרחה. ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או בטול מלאכה, אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הם בטלים מאליהם, דכתיב (שם ל׳) לאסור אסר על נפשו, מי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהם עינוי נפש, אין רבו צריך לכופו, שמאליהם בטלים, שהרי אין לו רשות לעצמו. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש ואין בהם ביטול מלאכה לרבו, חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם:

מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו. שאם נתרצה בנדר שנדרה אשתו אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו אחר שהפר לה פעם א׳. ואם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אח״כ בקיומו חייב העבד לקיימו:

הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו. לאו דוקא הפר אלא אם כפה את עבדו לשתות יין ולהטמא למתים ואח״כ יצא העבד לחירות, חייב העבד להשלים נזירותו אחר שיצא לחירות. ורמב״ם פירש הפר לעבדו יצא לחירות, שהאומר לעבדו מופר לך, פקע זכות האדון ממנו ויצא העבד לחירות בשביל כן וצריך שישלים נזירותו. ולבי מהסס בפי׳ זה:

עבר מכנגד פניו. שברח מרבו אחר שנדר בנזיר:

ר״מ אומר לא ישתה. יין כדי שיצטער וישוב לרבו שיכפהו לעבור על נדרו ויהיה מותר לשתות יין:

ור׳ יוסי אומר ישתה. שלא יחלה וימות. שהרי עתיד הוא לשוב לרבו שיבקש רבו אחריו ויחזירנו, ונמצא כאילו הוא ברשות רבו: