ברטנורא על משנה נזיר ח:א

שני נזירים שאמר להם אחד כו׳ והם שותקים, דאם הם מכחישין אינו נאמן, דעד אחד במקום שמכחישין אותו אינו נאמן. ומתניתין איירי כגון שזה העד לא היה עמהם, אלא אמר ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, שאם היה העד אצלם במקומם הויא לה ספק טומאה ברה״ר, וספק טומאה בר״ה ספיקו טהור, דכל ספק טומאה מסוטה ילפינן לה דכתיב בה (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה, ואינן אלא היא והבועל, וספיקה טמא. וכל זמן שהם יותר משנים אפילו בתוך הבית ספיקו טהור, דהויא לה כספק טומאה ברה״ר, לכך צ״ל שלא היה העד בשעת ספק טומאה אצלם במקומם:

וסופרים ל׳ יום. וכגון ששניהם נדרו נזירות ביחד ונדרו סתם נזירות. וה״ה אם נדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב, שלאחר שהביאו קרבן טומאה וקרבן טהרה חוזרים ומונים הזמן הקצוב לנזירותם, ומפרישין קרבן טהרה:

וקרבן טומאה ספק. חטאת העוף הבא על הטומאה, ספק ואינה נאכלת:

אלא מביא חטאת עוף. לספק טומאות נזירות. ואשם אינו מביא, כרבנן דאמרי לעיל הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה:

נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים. אם נזיר טהור הוא. דעולה ראשונה היתה חובה ועתה הוא מקריב חטאת ושלמים:

אבל הודו חכמים לבן זומא. ולא חששו על שמקריב קרבנותיו לחצאים. והלכה כבן זומא: