ברטנורא על משנה נזיר ה:ג

מי שנדר בנזיר. בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר:

ונשאל לחכם ואסרו. ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין:

מונה משעה שנדר. ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע״ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם:

נשאל לחכם והתירו. שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב״ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי:

אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות. ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:

אמרו להם בית שמאי. לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב):

אמרו להם ב״ה לא השבט קידשו. בתמיה. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א״כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו׳, וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה: