ברטנורא על משנה מקואות ח:ה

טהורה מטומאתה. מטומאת נדה, ומותרת לבעלה:

אבל טמאה על גב רוקה שנתלש על המעות קודם טבילה, וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא:

נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה:

קרצה שפתותיה. דחקה שפתותיה ביותר זו בזו:

כאילו לא טבלה. ואסורה לבעלה כמו שהיתה:

האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. דבמקום אחיזתו לא באו מים:

ואם הדיח ידיו במים טהורים. לפי שהמשקה שעל ידיו מתחבר למי המקוה ושוב אין כאן חציצה:

ר׳ שמעון אומר ירפה וכו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:

בית הסתרים. כגון תוך האוזן ותוך החוטם ותוך הפה:

בית הקמטין. של שחי ושל ערוה. אי נמי, קמטין של זקן וזקנה שבשרם נקמט:

אין צריך שיבואו בהן מים. דכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, וכי בשטיפת ידים נטהר הזב, והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך, אלא לומר לך מה ידיו בנראה, אף כל בשרו בנראה, פרט לבית הסתרים. ואף על פי כן אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה בשעת טבילה, דנהי דאין צריכין לבוא בהן מים, מקום הראוי לביאת מים בעינן: