ברטנורא על משנה מנחות ח:ז

בחצבים גדולים. שהכלים הגדולים פוגמים טעם היין:

כדי שיהא ריחו נודף. כשהחבית מלאה, יוצא הריח לחוץ ואינו נודף:

קמחין. כמין גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין דומין לקמח:

ומאמצעה. משים ברזא באמצע החבית:

קנה. אמת המדה שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר:

זרק את הגיד והקיש בקנה. כלומר כשזרק היין הגיד של שמרים שמתחילים השמרים לצאת, הקיש הגזבר בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין. ורבותי פירשו הקיש בקנה שבידו לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית בברזא, ולא היה אומר לו סתום לפי שהדבור קשה ליין. והכי מפרש ליה בגמרא:

רבי יוסי בר׳ יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול. ואין הלכה כרבי יוסי בר׳ יהודה. וכל הני דאמרינן במתניתין שהם פסולים, בין בסולת בין בשמן בין ביין, אם עבר והקדישן מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה, מדכתיב בבעל מום לא תקריבו, ואמרו בסיפרא, אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. וכשם שהיו מביאים הסולת והיין והשמן ממקומות מובחרים ידועים כדתנן במתניתין, כך היו מביאים הקרבנות ממקומות ידועים, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות דהיינו תורים ובני יונה מהר המלך: