ברטנורא על משנה מנחות ז:ב

המלואים. שהיו בימי משה. כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה:

היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים ורבוכה. דכתיב במלואים (שם ח׳) ומסל המצות אשר לפני ה׳ לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים, ורקיק זה רקיק:

נזירות. לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו׳:ט״ו) וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. ורבוכה לא הוזכר שם:

שני ידות. שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות, וכדמפרש ואזיל:

נמצאו. לנזירות:

עשר קבין. שהרי בשלשה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוי להו עשרה שני ידות של חמשה עשר:

שהן שש עשרונות ועדוין. כלומר, עוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלשה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים שש עשרונות ושני שלישי עשרון, והיינו דקאמר שש עשרונות ועדוין:

ומכולן. מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה:

שלא יטול פרוס. שבור וחתוך:

שיהיו כל הקרבנות שוין. המינים יהו שוין, עשרה חלות לכל מין:

שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה: