ברטנורא על משנה מנחות ב:ב

שחט שני כבשים. של עצרת, דכתיב בהו שני כבשים בני שנה לזבח שלמים, ואותן כבשים מתירין ומקדשין לשתי הלחם, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים, הואיל והוזקקו עמו בתנופה. ושאר כבשים של עצרת, דמוספים נינהו:

לאכול אחת מן החלות למחר. וזמן אכילת החלות אינו אלא ליום ולילה, כדין מנחה, שנאמר בה כחטאת וכאשם:

הקטיר שתי בזיכין. לשתי מערכות של לחם הפנים כדכתיב (ויקרא כ״ד:ו׳) ושמת אותם שתים מערכות, היתה על כל מערכת כף אחת שיש בו לבונה כדכתיב (שם) ונתת על המערכת לבונה זכה. ושתי הכפות הללו שבהם נתונה הלבונה נקראים שני בזיכים. והלבונה נקטרת כדכתיב (שם) והיתה ללחם לאזכרה. והלחם נאכל, וזמן אכילתו כל אותו שבת שמסירים אותו מן השלחן בלבד. ואם בשעה שהקטיר שני בזיכים של לבונה חשב על אחת מן המערכות של לחם לאכלו למחר, כלומר שלא בזמנו:

אותה חלה. של שתי הלחם של עצרת:

ואותו הסדר. של לחם הפנים:

זה וזה פגול. שכולן נחשבים גוף אחד:

נטמאת אחת מן החלות. דוקא כשנטמאת אחת משתי הלחם קודם זריקת דם הכבשים, או אחד מן הסדרים קודם הקטרת הבזיכים, הוא דאפליגו רבי יהודה ורבנן. אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם או לאחר הקטרת הבזיכים, דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל:

שאין קרבן צבור חלוק. בגמרא מסיק דלא מקרא ולא מסברא אמרה רבי יהודה למלתיה, אלא גמרא ערוך בידו. וכך היה מקובל מרבותיו שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו: