ברטנורא על משנה מגילה ד:ג

אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבית הכנסת אחר שקראו צבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. פורסין, לשון פרוסה, כלומר חצי דבר, משתי ברכות שלפני ק״ש אומר ברכה אחת:

ואין עוברין לפני התיבה. שליח צבור:

ואין נושאין כפיהן. לברך ברכת כהנים:

ואין קורין בתורה. בצבור. וכל הני אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב (ויקרא כ״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כתיב הכא בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר ט״ו) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה, אף כאן עשרה:

ואין עושין מעמד ומושב. למת, כשנושאין את המת לקברו היו יושבים שבע פעמים לכבוד המת, ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו. ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא:

ברכת אבלים. ברכת רחבה. שהיו אומרים ברכה כנגד אבלים, וברכה כנגד המנחמים כו׳. כדמפורש בפ״ק דכתובות [דף ח׳]:

ותנחומי אבלים. עומדים בשורה כשחוזרין מן הקבר ומנחמין את האבלים, ואין שורה פחותה מעשרה:

וברכת חתנים. שבע ברכות שאומרים לחתן:

ואין מזמנין. כיון דבעי למימר נברך אלהינו, בציר מעשרה לאו אורח ארעא:

והקרקעות. של הקדש, הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן, דעשרה כהני כתובים בפרשת הקדשות, ג׳ בערכין וג׳ בבהמה וד׳ בקרקעות:

ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי, שמין אותו כעבד, ועבד אתקש לקרקעות, דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם. וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן, הכי נמי באדם: