ברטנורא על משנה מכות ג:ט

תלם אחת. שורה אחת של שדה.

וחייב עליו משום שמונה לאוין. והוא שהתרו בו על כולם:

והן מוקדשים. שור קדשי מזבח, וחמור קדשי בדק הבית. ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך, ובחמור אזהרה דמעילה ונפקא לן חטא חטא מתרומה, ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, הרי כאן שלשה לאוין:

וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר, ועובר משום לא תזרע כרמך כלאים. דקיי״ל המחפה בכלאים לוקה, אע״פ שלא זרען, אלא חפה עפר עליהן, הרי זה ארבעה לאוין. והרמב״ם חשב כלאים בכרם, שני לאוין. אחד משום כלאי זרעים, שהן שני מיני זרעים, חטה ושעורה, וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן, ולא חשיב מוקדשים של שור וחמור אלא ללאו אחד:

שביעית. שבת לה׳ שדך לא תזרע:

ויו״ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו:

כהן ונזיר. והוא בבית הקברות. וקעבר לנפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים, ועל נפש מת לא יבוא האמור בנזיר:

אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש:

אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם:

אף כהן ונזיר דחשבתו לאו, אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת"ק חשיב להו בכלל לאוי התלם, לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם: