ברטנורא על משנה מעשר שני ב:ו

שנתערבו. ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלים:

מביא בסלע מעות. של נחשת שיש עליהם צורה, ששוין סלע של כסף:

ובורר את היפה שבהן. שבשני הסלעים, ומחלל אלו המעות עליה, והסלע השני והמעות נשארים חולין:

מדוחק. כשהוא דחוק ואינו יכול לעשות בדרך אחרת:

ולא שיתקיים כן. שישאר המעות של נחושת מעשר, אלא חוזר ומחללם על הכסף. ואי קשיא ולמה מביא בסלע מעות, יקח אחד משני סלעים שנתערבו ויאמר אם זו היא של מעשר מוטב ואם לאו הרי השני שהיא של מעשר מחוללת עליה. אי שריית ליה ליקח אחת מהן ולהתנות, חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי: