ברטנורא על משנה מעשר שני ב:ד

כרשיני. בלשון ערבי כרסנ״א, ואינם מאכל אדם אלא מדוחק בשנות רעבון:

ונכנסים לירושלים ויוצאים. אע״ג דבשאר פירות קיימא לן דמעשר שני הנכנס לירושלים אין יכולין להוציאו משם, בכרשינין הקילו:

יתחלקו לעיסות. ואינו כשאר מעשר שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים, אבל כרשינים לפי שאינן מאכל אדם אין פודין אותן, דסבר רבי טרפון אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הלכך יתחלקו לעיסות טהורות של מעשר שני וישימו בכל עיסה ועיסה מן הכרשינים הללו שנטמאו פחות פחות מכביצה, דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים, ולא מטמא אחרים, וככה יאכלו אותן:

וחכמים אומרים יפדו. כשאר מעשר שני. והלכה כחכמים:

שורין. במים ושפין על הבשר, בטהרה, בנטילת ידים, שסתם ידים שניות ופוסלות את התרומה:

ומאכילין. לבהמה:

יאכלו צריד. לשון יובש, כמו צריד של מנחות [פסחים כ] שהוא מקום של המנחה שלא הגיע שם שמן. כלומר יאכלו יבשים שלא יהא עליהם משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה:

כל מעשיהם בטומאה. ואפילו השרייה. ואין הלכה כרבי עקיבא: