ברטנורא על משנה מעשר שני א:ג

הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מעשר שני, שכך הוא עיקר מצות מעות מעשר שני לקנות מהם שלמים, דילפינן שם שם לגזרה שוה מהר עיבל:

וחיה. שאינה ראויה להקרבה, וקנאה ממעות מעשר שני לאכול אותה בשר תאוה, כלומר חולין:

יצא העור לחולין. וא״צ לאכול דמיו בירושלים:

יצא הקנקן לחולין. ואין צריך למכרו ולאכול דמיו בקדושת מעשר בירושלים. והני מילי כשהמוכר והקונה הדיוטים ואין נותנים עיניהם אלא בבשר לאכול וביין לשתות אבל אם אחד מהם אומן לעבד עורות, או יוצר חרס דעכשיו ודאי נותן עיניו בעורות או בקנקנין, נעשה כקונה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא יצאו לחולין:

התמד. פסולת של ענבים שנתן עליהם מים:

אינו נלקח בכסף מעשר. דחשיב כמו מים, ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע:

נלקח בכסף מעשר. דכיון שהחמיץ חשיב אוכל, והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה: