ברטנורא על משנה כלאים א:ט

הטומן לפת וצנונות. כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד:

אם היו מקצת עלין מגולין. משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטול אם לא שיזיז עפר בידים:

לא משום כלאים ולא משום שביעית. לא משום זורע כלאים ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה [הוא] ואם היה מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש, אין בהם משום ספיחי שביעית:

ולא משום מעשרות. אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא:

וניטלים בשבת. דכתלושים דמו, ואוחז בעלים המגולים ומוציאן. ואע״ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר:

עד שיהיו שני חטים ושעורה. טעמא דרבי יהודה משום דכתיב (ויקרא י״ט:י״ט) שדך לא תזרע כלאים וסבר דקרקע בלא זרע לא אקרי שדה ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרוי שדה אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד: