ברטנורא על משנה כלים ב:ב

הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין וקטנים, בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן, פירוש, כמו קרקעותיהן דהיינו שולים שכלפי הקרקע, או נשארו דפנותיהן ויכולים לבדן לישב בלא סמיכה, עדיין כלים הן. ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן, כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו, טמאין. והכי מפורש במסכת שבת, סיכת קטן, אבר קטן של קטן בן יומו:

עד לוג. שיעור זה של סיכת קטן, לשברי כלי שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה תחלתו יותר מלוג, בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן:

מלוג ועד סאה. כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה, שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתים, שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם:

אני איני נותן בהם מדה. לפי גודל הכלי וקטנו, אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים:

אלא הדקין שבכלי חרס וכו׳ שאין להם צורת קדירות והם קטנים ביותר, שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות, שיעורן ברביעית:

חביות לודיות. חביות שנעשות בלוד:

לחמיות. שנעשות בבית לחם. והן גדולות מאותן שנעשות בלוד:

חצבים גדולים. כדות גדולות כל מה שאפשר:

הפכין הגלילים. שנעשים בארץ הגליל:

והחביונות. חביות קטנות. והיינו דקין שבכלי חרס:

ואין להן דפנות. דדוקא השולים טמאות אם נשאר בהן כדי סיכת קטן, אבל הדפנות טהורות. והלכה כר״ע: