ברטנורא על משנה כלים א:ה

עשר טומאות פורשות מן האדם. עשר מעלות זו למעלה מזו יש בטומאות הפורשות מן האדם:

מחוסר כפורים. כגון מצורע מוחלט, וזב בעל שלש ראיות, וזבה, ויולדת, שטבלו והעריב שמשן, אסורין לאכול קדשים עד שיביאו כפרתן. ומותרין בתרומה:

חזר להיות טבול יום. טמא שטבל ולא העריב שמשו:

אסור בקודש ובתרומה. ופוסל אותם אם נגע בהן:

חזר להיות בעל קרי. שיצא ממנו שכבת זרע ולא טבל:

חזר להיות בועל נדה. והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי, דטמא מת אב הטומאה ובעל קרי אינו אלא ראשון, והדר לתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב התחתון כעליון. משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא:

משכב תחתון כעליון. משכב התחתון של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב טמא לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של בועל נדה טמא לטמא אוכלים ומשקין לא אדם וכלים:

שרואה שתי ראיות מטמא משכב ומושב. וצריך לספור שבעה נקיים. דהכי תנן פרק קמא דמגילה (משנה ג׳) אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שראה שלש ראיות אלא קרבן:

וצריך ביאת מים חיים. דכתיב בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים, אבל שאר כל הטמאים סגי להו במי מקוה:

חייב בקרבן. האמור בפרשת מצורע גבי זב. וכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים:

מצורע מוסגר. שמסגירו הכהן שבעת ימים לראות אם יוולדו בו סימני טומאה:

מטמא בביאה. אם בא אל הבית נטמא כל אשר בבית:

ופטור מן הפריעה ומן הפרימה. דלא אמרה תורה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. אלא במצורע מוחלט:

ומן התגלחת ומן הצפרים. דמוחלט שנתרפא מביא צפרים ומגלח את כל שערו, ומוסגר לא:

שאין עליו בשר כראוי. כדמפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. דבמגע כתיב (במדבר י״ט:י״ח) [ועל] הנוגע בעצם, משמע בין יש בו בשר כראוי בין אין בו בשר כראוי. ובטומאת אוהל כתיב, או בעצם אדם או בקבר, ועצם אדם משמע עד שיהיה בו בשר וגידים ועצמות:

במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב. שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטים שיש בעביין כחוט ערב, שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים, ויהיה בהן כדי להקיף את האבר, בידוע דבהכי הוא מעלה ארוכה. ואין הלכה כרבי יהודה: