ברטנורא על משנה גיטין א

המביא גט ממדינת הים. כל חוצה לארץ קרי מדינת הים:

צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אית דאמרי טעמא, לפי שאין בני מדינת הים בני תורה, ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הלכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם, וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה, והוא אומר אין. ואית דאמרי טעמא, לפי שאין שיירות מצויות משם לכאן, שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהיו עדים מצויין להכיר חתימת העדים. והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי, ושוב לא יועיל ערעור הבעל:

מן הרקם ומן החגר. בין קדש ובין ברד, מתרגמינן בין רקם ובין חגרא:

אפילו מכפר לודים. שהיא מחוצה לארץ:

ללוד. שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל:

מהגמוניא להגמוניא. שני הגמונים בעיר אחת ומקפידים זה על זה:

מרקם למזרח. מרקם עד סוף העולם למזרחו קרוי חו״ל, ורקם עצמה נדונה כמזרח העולם ולא כארץ ישראל:

ואם יש עליו עוררים. שהבעל מערער שהוא מזויף:

יתקיים בחותמיו. אם יעידו העדים על חתימת ידיהם, או עדים אחרים יכירו חתימתם, כשר. ובזמן הזה, המביא גט בין בא״י בין בחו״ל צריך ליתנו לה בפני שנים וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם חתימת העדים ניכרת במקום נתינת הגט ונתקיים הגט בחותמיו, אין צריך לומר בפ״נ ובפ״נ:

ואינו יכול לומר. כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש:

שוין למוליך ולמביא. לומר בפ״נ ובפ״נ:

חוץ מגיטי נשים. שאם יש עליו עד כותי אחד, כשר. אבל שניהם כותים, פוסל ת״ק אפילו בגיטי נשים. ורבן (שמעון בן) גמליאל עשה מעשה והכשיר אפילו כששניהם כותים. והאידנא דגזרו על הכותים שיהיו כגוים לכל דבריהם, לא שנא שאר שטרות ול״ש גיטי נשים אפילו עד אחד כותי פסול:

בערכאות של גוים. שהעידו העדים עדותם לפני השופט במקום מושב משפטיהם. והוא שידענו באותו שופט ובאותם עדים דלא מקבלי שוחדא. ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו בנתינת הממון. אבל שטרי הודאות וגיטי נשים, וכל דבר שהוא מעשה ב״ד בערכאות שלהם, הכל פסול:

ר״ש אומר כשרים. לא הוזכרו בבית המדרש להפסל:

אלא בזמן שנעשו בהדיוט. ע״י גוים הדיוטות שאינם דיינים. ואין הלכה כר״ש:

רצה לחזור בשניהן. קודם שיגיע ליד האשה והעבד:

יחזור. ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:

וחכמים אומרים בגטי נשים. יכול לחזור:

אבל לא בשחרורי עבדים. והלכה כחכמים:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי. הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני:

מפני שהוא קנינו. כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא, הלכך כי משחרר ליה אע״פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד:

לא יתנו לאחר מיתה. דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה:

יתנו לאחר מיתה. ואע״ג דלא אמר מנה זה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו: