ברטנורא על משנה עירובין י:יג

מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה ע״ג מכתו לאחר העבודה דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה:

אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק:

ואם בתחלה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה:

כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה ע״ג קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה ע״ג כלי ולא פירשה ע״ג קרקע, מותר להחזירה בכל מקום:

קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור:

ואם בתחלה. שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור:

יבלת. היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר: