ברטנורא על משנה עדיות ו:ג

כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י״ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר׳ אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל:

עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר׳ נחוניא מטמא וכו׳:

מצינו אבר מן החי כמת שלם. כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:

אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת. כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:

שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו. דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:

שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו׳ דכתיב (ויקרא י״א) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:

אבר שיש עליו בשר כראוי. אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י״ט) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:

והוא כברייתו. בשר וגידים ועצמות:

כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:

ורוב עצמות. רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:

חסר הבשר. משיעור של כזית:

טהור. גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:

חסר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:

רוב בנינו. כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:

אע״פ שאין בהן רובע. דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע״פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע״פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:

אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב. דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב:

תאמרו בחי שאין בו חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר׳ יהושע:

ורקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב: