ברטנורא על משנה דמאי א:ב

הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל:

ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ולא תקנוהו רבנן בדמאי:

ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו, ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו:

ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור:

ומאבדים מעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב״ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים:

ונותנים אותו לעם הארץ. לאכלו בירושלים ואע״פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה, מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:

ויאכל כנגדו. כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים:

ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי:

כסף על נחשת. אפילו שלא מדוחק. אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא:

ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים: