ברטנורא על משנה חולין ד:ד

הבשר טהור. בשר העובר טהור, שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים:

הבשר מגע נבילה. בשר העובר מגע אבר מן החי, שהוא מטמא כנבלה:

מגע טריפה שחוטה. שהשחיטה אף על פי שאינה מתרת האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה. והויא כטריפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה אלא מדרבנן במוקדשין:

הכי גרסינן, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ולא גרסינן את העובר:

לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה. מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:

ומנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. דשמא אינה מטהרתה. ומן הדין אינה מטהרתה, שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה: ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה, מלטמא, דהכי תניא בתורת כהנים, לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו׳, כל הנוגע בהם יטמא, להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:

תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר. דכיון דחל עלה תורת שחיטה, תו לא פקעה מינה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

טול לך מה שהבאת. טול מכאן ראיה זו שהבאת:

הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. שתטהרנה:

שיש במינה שחיטה. הלכך לא נפקא מכלל צאן ובקר. אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפילו נשחט, לפי שאינו בכלל בקר וצאן. והלכה כחכמים:

בן שמונה חי. אם נולד ושחטו:

אין שחיטתו מטהרתו. מידי נבלה, שאין שחיטה מועלת בבן שמונה. אלא כשהוא במעי אמו ניתר בשחיטת אמו: