ברטנורא על משנה חולין ב:ג

התיז את הראש. כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה:

היה שוחט. במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש:

אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט:

כשרה. שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:

אם יש בסכין מלוא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים, דהיינו שיעור שלשה צוארים:

איזמל. תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו. ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים:

נפלה סכין ושחטה. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא, כשרה. ואע״ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאיצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה:

נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו:

כליו. בגדיו:

או שהשחיז את הסכין. קודם שחיטה:

ועף. נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט:

כדי שחיטה אחרת. כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב״ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. ולא נהגו כן:

כדי בקור. כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר״ש: