ברטנורא על משנה חלה ד:ח

שלש ארצות. חלוקות בדין חלה:

מארץ ישראל ועד כזיב. כלומר כל ארץ ישראל עד כזיב, שהיא רצועה היוצאה מעכו לצד צפון, וכבשוה עולי בבל וקדשה קדושה שניה:

מפרישים חלה אחת. וניתנת לכהן ואוכלה בטהרה:

מכזיב ועד הנהר. לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב. ואינה א״י ממש לפי שכבשוה עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא.

מפרישין שתי חלות. הראשונה נשרפת לפי שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל והשניה נאכלת לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת שהרי אינה ארץ העמים גמורה ואם לא היו מפרישין חלה שניה הנאכלת יאמרו תרומה טהורה נשרפת אבל כשמפרישין חלה שניה ונאכלת הרואה נותן על לבו להבין טעם הדבר, או שואל לחכמים ואומרים לו:

של אור יש לה שיעור. מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר, נראית חלתה כשל תורה, הלכך יפריש כשיעור שמפרישים מעיסה טמאה, א׳ מכ״ד או ממ״ח:

ושל כהן אין לה שיעור. לפי שהיא מדברי סופרים:

מן הנהר ומן אמנה ולפנים. כלומר מתחלת הנהר ולפנים ממנה, וכן מתחלת אמנה ולפנים ממנו, חוצה, לארץ ממש, ומפרישין שתי חלות ושתיהן מדברי סופרים:

אחת לאור. שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים ממש:

ואחת לכהן. כדי שלא תשתכח תורת חלה שנתנת לכהן:

של אור אין לה שיעור. הואיל ושתיהן מדברי סופרים, מוטב להרבות באותה שנותנין לכהן שנאכלת ולא בנשרפת:

וטבול יום אוכלה. לחלת האור של חו״ל. וטבול יום דקאמר הכא הוא כהן שטבל לקריו, שאין חלת האור של חו״ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טמא בשאר טומאות מותר בה. הלכך בחו״ל היכא דאיכא כהן קטן שלא ראה קרי מימיו או כהן גדול בשנים שטבל לקריו, מפריש חלה אחת בלבד ונותנה לכהן. ואי ליכא כהן קטן או כהן גדול שטבל לקריו ואיכא כהן בעל קרי מפריש שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור, אחד מארבעים ושמנה, כדין כל עיסה שנטמאה באונס דטומאת ארץ העמים טומאת אונס היא, ואוכלה הכהן בקריו כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל:

אינו צריך טבילה. ובעל קרי מותר בחלת חו״ל. ואין הלכה כרבי יוסי:

ואסורה לזבים ולזבות. רבנן קאמרי לה, דאילו לר׳ יוסי שריא לזבים ולזבות כי היכי דשריא לבעל קרי:

ונאכלת עם הזר על השלחן. דלא גזרינן העלאה אטו אכילה:

ונתנת לכל כהן. בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ כך פי׳ רמב״ם. ואין שיטת הגמרא מוכחת כן, אלא בין לכהן שאוכל חוליו בטהרה, בין לכהן שאינו אוכל חוליו בטהרה. אבל לעם הארץ אין נותנין שום מתנה ממתנות כהונה דכתיב (דברי הימים ב ל״א:ד׳) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה׳ אין נותנין מנה אלא לכהנים המחזיקים בתורת ה׳. וכן הא דתנן לקמן אילו נתנין לכל כהן, לאו לכהן עם הארץ, אלא לכל כהן אע״פ שאינו אוכל חוליו בטהרה: