ברטנורא על משנה ברכות ג

מי שמתו מוטל לפניו. אחד מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם מוטל עליו לקברו:

פטור מקריאת שמע. משום דטריד טרדא דמצוה:

וחלופיהן. שכן דרך שמתחלפין לפי שהכל רוצים לזכות במצוה:

את שלפני המטה. המזומנים לנשאה כשתגיע המטה אצלם:

ואת שלאחר המטה. כלומר בין אותם שלפני המטה ובין אותם שלאחר המטה, אם המטה צריכה להם לשאתה, פטורים:

ואת שאין למטה צורך בהן. כגון ההולכים ללוות את המת לכבודו בלבד, חייבין:

אלו ואלו פטורים מן התפילה. דלאו דאורייתא היא כמו קריאת שמע. ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכה כוונה יתירה:

להתחיל ולגמור. פרשה אחת של קריאת שמע:

לשורה. שהיו עושים שורות שורות סביב האבל לנחמו בשובם מן הקבר:

ואם לאו. שהיה הדרך קרוב מן הקבר עד המקום שבו עושים השורה, ואין פנאי להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה:

הפנימים. הרואים האבלים:

והחיצונים. שאינם רואים פני האבלים:

נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע. אע״פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, סד״א לחייבן הואיל ואית בה מלכות שמים, קמ״ל. ותפילין מצות עשה שהזמן גרמא הן, דלילה ושבת לאו זמן תפילין נינהו, וסד״א הואיל ואתקש תפילין למזוזה, נשים נחייבו, קמ״ל:

קטנים. אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד אצלו בעונת ק״ש. ולא בתפילין, משום דסתם קטן אינו יודע לשמור תפיליו שלא יפיח בהן:

וחייבין בתפלה. דתפלה רחמי היא, ומדרבנן היא, ותקנוה אף לנשים ולחנך בה הקטנים:

ובמזוזה. דמהו דתימא הואיל ואתקש לתלמוד תורה, כי היכי דנשים פטורות מתלמוד תורה דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם הכי נמי נפטרו ממזוזה אע״פ שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא קא משמע לן:

ובברכת המזון. מיבעיא לן אי חייבות בברכת המזון מדאורייתא כיון דכתיב (שם ח) ואכלת ושבעת וברכת הויא ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא, או שמא אין חייבות מדאורייתא משום דכתיב (שם) על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות ולא אפשיטא:

בעל קרי. עזרא תקן שלא יקרא בעל קרי בתורה בין שראה קרי לאונסו בין לרצונו עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים:

מהרהר. ק״ש בלבו כשהגיע זמן המקרא:

ואינו מברך לפניה ולאחריה. ואפילו בהרהור, כיון דברכות לאו דאורייתא לא אצרכוהו רבנן:

ועל המזון מברך לאחריו. דחיובא דאורייתא הוא:

ואינו מברך לפניו. דלאו חיובא דאורייתא היא. וכבר נפסקה ההלכה דבטלוה לטבילותא, ובעלי קריין קורין ק״ש כדרכן ועוסקין בתורה ומתפללין ומברכין כל הברכות ואין מערער בדבר:

לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה:

ולקרות עד שלא תנץ החמה. שהותיקין מדקדקים על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה, דכתיב (תהילים ע״ב:ה׳) ייראוך עם שמש:

יתכסה במים. ודוקא מים עכורים שאין לבו רואה את הערוה, אבל צלולים לא:

במים הרעים. מים סרוחים:

במי המשרה. מים ששורין בהם פשתן:

עד שיטיל לתוכן מים. חסורי מחסרא והכי קתני, ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיתן לתוכן מים, ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת רביעית:

וכמה ירחיק מהם. מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים, ומן הצואה:

ארבע אמות. ודוקא כשהוא לצדדים או לאחריו אבל לפניו מרחיק כמלא עיניו:

זב שראה קרי. אע״פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו, אפילו הכי צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי. וכן נדה אם באה להתפלל ופולטת שכבת זרע הרי היא כבעל קרי. ושכבת זרע מטמא האשה בפליטתו כל שלשה ימים לאחר תשמיש. ולאחר מכאן כבר הסריח בגופה ואין ראוי עוד להיות ולד נוצר ממנו. והכי פירושו נדה שפלטה עתה תשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה והמשמשת מטתה שראתה נדה אחר ששמשה צריכין טבילה:

ורבי יהודה פוטר. אף במשמשת שראתה נדה פטר ר׳ יהודה, ואף על גב דמעיקרא בת טבילה הות ואיכא למימר דלא פקעא חובת טבילה מינה. וכבר כתבנו לעיל דבטלוה לטבילותא מפני שהיתה תקנה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה: