ברטנורא על משנה בכורות ב:ו

שנאמר הזכרים לה׳ הזכרים משמע שנים:

אי אפשר. לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו:

בורר לו את היפה. דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:

משמנים ביניהן. הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:

והשני. שנשאר לישראל, ירעה עד שיפול בו מום ואח״כ יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי:

וחייב במתנות. הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:

ורבי יוסי פוטר. דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות, הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כרבי יוסי:

רבי טרפון אומר יחלוקו. דהדר ביה רבי טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים. דלשניהן יש חלק בשניהם, הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:

רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כר׳ עקיבא:

זכר ונקבה אין לכהן כלום. דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו ר׳ טרפון מודה, דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח״כ יאכלנו, דספק הוא: