ברטנורא על משנה בבא מציעא ט:יג

המלוה את חבירו. והגיע זמן ולא פרעו:

לא ימשכננו. ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק, אלא ע״י שליח בית דין, שיקח ממנו ברשות ב״ד:

ולא יכנס לביתו. אפילו שליח ב״ד לא יכנס לביתו. וכל שכן בעל חוב עצמו:

היה לו שני כלים. וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם:

נוטל אחד ומחזיר אחד. בשעה שהוא צריך לזה, יחזירנו ויעכב השני אצלו, כדמפרש ואזיל, מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום:

מת. הלוה. אין משיב העבוט ליורשים, שאין כאן מצות השבת העבוט, דהשב תשיב לו את העבוט כתיב (דברים כ״ד:י״ג), לו ולא ליורש:

עד שלשים יום. זמן בית דין. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו׳ משום דאיכא למאן דאמר, עניה הוא דאין ממשכנין, שמתוך שאתה צריך להחזיר לה והיא נכנסת ויוצאת אצלך, אתה משיאה שם רע בשכנותיה, אבל עשירה דליכא למימר הכי, אימא ממשכנין, קמשמע לן האי תנא דלא, דכתיב לא תחבול בגד אלמנה, אחד עניה ואחד עשירה במשמע:

משום שני כלים. העליונה רכב. והתחתונה רחים: