ברטנורא על משנה בבא בתרא ט:ו

ושייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין, מתנתו מתנה, ואם עמד אינו חוזר. והוא שקנו מידו על אותו מתנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין, ואפילו שייר לעצמו. ושכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים, אם לא שייר לעצמו כלום ועמד, חוזר ואפילו קנו מידו. ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר וי ליה דמיית, לעולם חוזר, בין שייר בין לא שייר, ואפילו קנו מידו. ואם מת, קנה מקבל המתנה ואפילו בלא קנין:

לא כתב בה שכיב מרע. כד קציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא, כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום:

הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור:

צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דבתר השתא אזלינן, דהאידנא בריא הוא, ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:

וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק, עליו להביא ראיה ועדים שבריא היה באותה שעה. והלכה כחכמים: