ברטנורא על משנה עבודה זרה ב:ד

נודות. של עור:

וקנקנים. של חרס:

אין איסורן איסור הנאה. ודינייהו הכי, אם חדשים הם, מותר לתת לתוכן יין מיד. ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום, ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת, אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של שלשה ימים ומשים מים אחרים תחתיהם, ואח״כ מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנן שנים עשר חדש שלא היה בהם יין של נכרים, מותרין מיד אחר שנה בלי עירוי:

חרצנים וזגים. פסולת של ענבים גרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ:

לחים. כל שנים עשר חודש אסורים בהנאה:

ויבשים. לאחר שנים עשר חודש מותרין אפילו באכילה:

המורייס. שומן של דגים. ורגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין, כולי עלמא לא פליגי דשרי:

בית אונייקי. שם כפר, שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה. ר׳ מאיר חייש למיעוטא וסבר דאע״ג דרוב עגלים הוו מיעוטא כנגד שאר בהמות, חיישינן למיעוטא, וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע״ז העמידן. וחכמים לא חיישי למיעוטא. ואין הלכה כר׳ מאיר בכל הני תלתא בבי: