ברטנורא על משנה ערכין ז:ה

הלוקח שדה מאביו, מת אביו ואח״כ הקדישה הרי היא כשדה אחוזה. שהרי עד שלא הקדישה נפלה לו בירושה. הלכך אם בא לפדותה, פודה בית כור בחמשים שקל כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, יוצאה לכהנים ביובל:

הרי היא כשדה מקנה. דבתר שעה שהקדישה אזלינן. ואם בא לפדותה, פודה שדה בשוויה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל. שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, דעתידה היתה לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד הגזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ, דהיינו לאביו של זה, וזה יורש את כח אביו. ואין הלכה כר׳ מאיר:

שדה מקנה. שהקדישה וגאלה אחר, אינה יוצאה לכהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקרקע לא היתה שלו אלא עד היובל:

כהנים ולוים מקדישים לעולם. ואפילו בשנת היובל עצמה. אבל ישראל שהקדיש שדהו בשנת היובל עצמה, אינה מקודשת:

וגואלין לעולם. מה שאין כן בישראל שאינו פודה לאחר היובל, כדכתיב (ויקרא כ״ז) ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד, אבל כהן או לוי שהקדיש קרקע שירש מאבותיו הרי זה גואל לעולם, ואפילו עבר עליה היובל ולא נפדית גואלה לאחר היובל, כדכתיב (שם כ״ה) גאולת עולם תהיה ללוים: