באר שבע סנהדרין קסא

ולומר דהמשנה לא מיירי לעניין לדונו במיתתם אלא לענין שאר דברים כגון לעשותה תל עולם ולאבד ממונם ומשני דריש לקיש לא קאמר דגמרינן לדינייהו לאלתר אלא ה"ק דמעיינין בדיניהן אם הוי מרובין אז מעלים אותם לב"ד הגדול ויגמור הדין כולם בשוה ביום אחד ותו לא מידי. כן נ"ל

אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה. פרש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכולים לקבצה לתוך העיר באותה העיר שכונסין שלל העיר לרחוב לשרפן הן אבודין כלומר אף על פי שנשארו חוץ לעיר מ"מ כיון שהם קרובים לעיר שיכול לקבצה לתוך העיר חשבינן להו כאלו היה מקובצין לתוך העיר וקרינן להו ואת כל שללה תקבוץ ומאבדין אותם שם חוץ לעיר אבל מפשט דברי הרמב"ם בפ"ד דהלכות ע"א משמע שהוא מפרש הא דאמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה ר"ל שלא נשארו חוץ לעיר אלא נקבצין עכשיו לתוך העיר אז נשרפין עם השלל אבל אם לא נקבצו לתוכה אלא נשארו חוץ לעיר אין מאבדים אותם בכל מקום שהם אפילו אם הם קרובים לעיר אלא ינתנו ליורשיהם ואני אומר דלשון ובנקבצים לתוכה דייק כהרמב"ם ולשון נכסי רשעים שחוצה לה דייק כרש"י דוק ותשכח

אמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת כו'. לאו דוקא בהמה אלא הוא הדין חיה ועוף

אלא אמר רבא בפאה נכרית וכו'. מה שיש לדקדק בזה פירשתי באורך בחדושי בנזיר בפרק מי שאמר גבי ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית כו'

ע"ב ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו כו'. הא דלא פריך עדיפא מינה ואמאי ימותו כיון דאיקטול הוי' להו כפרה ותו לא הוי זבח רשעים תועבה וליסקו לגבוה משום דכבר פריך זה ומשני שפיר לעיל בפרק נגמר הדין

חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו'. פירשתי באורך בפרק קמא דהוריות

אמר רבינא לעולם בבעלי מומין וכו'. פירוש ות"ק תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים לא שנא בעלי מומין והבין ר"ש בת"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומין אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומין שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו אתא ר"ש לחלוק למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אמעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתך כו' ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרוב לגבוה כשהוא תם וכו' עד מבהמה נפקא כלומר דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן בהו עיין בח"ש

תנן התם עיסה של מעשר שני כו'. אע"פ דלאו משנה הוא אלא ברייתא ומייתי לה בפרק כל שעה ובפרק לולב הגזול מ"מ נקט תנן הואיל ועיקר הדין נשמע מן המשנה וזה הדרך כבושה וסלולה בגמרא כמו שפירשתי בהוריות

אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם וכו'. דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר דבפרק כל שעה ובפרק לולב הגזול עיקר מקומה של ברייתא זו לא נזכר כלל דברי רב חסדא האלה וכהנה רבות בגמרא

דף קיג כרבי יהודה דאמר יקבר. בספרי מסיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא"ת דבריש פרקין אמרינן כסף ראשון ואפילו כסף שני וי"ל דה"מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא"ת דבפרק שלישי דמעשר שני תנן אמרו ליה לרבי יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלוקח שאינו נפדה וכו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא כך כתבו התוספות בפרק הזהב

כגון דנפול מחיצות וכו'. פירוש רוב מחיצות דאי נפל מקצתה אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מיקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן בריש פ' אלו דברים דההיא שמעתתא דהל"ל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכן לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיהם נעולות בלילה חייבין עליה משום ר"ה ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם כך כתבו התוספות בפרק הזהב

וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצה כו'. וא"ת הלא בפרק הזהב מסיק הגמ' להיפך דלא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות ובין ליתנהו למחיצות כבר תירצו התוספות שם דלא קשה מידי דהכא קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקיה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוה ממחיצות והוה ליה שלל ירושלם בשעת גמר דין כולו ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אחר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפל מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין וכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפל עליו מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מקרי נמי שלל ירושלים כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלם ולאכול דהעמידו דבריהם על דברי תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוה מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמרי' בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות אי נמי דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולי' דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת ה"ל ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלם בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו מחיצות בשעת גמר דין גזור למהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור וא"ת דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמר בפרק קדשי הקדשים כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין

כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת כו'. לעיל בפרק בן סורר ומורה פרש"י אפילו מזוזה אחת וכ"ש אחד מן החומשים או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם ע"כ. אם אין טעות דלוג סופר בדבריו וצריך להיות שהרבה אזכרות השם כתובה שם צריך לומר על כרחך שזה היתה כוונתו וקצר במובן. ולי נראה לפרש אפילו מזוזה אחת וכ"ש הרבה מזוזות ונקט מזוזה משום דמסתמא כיון שהודחו ועובדים ע"א אין להם עוד תפלין וספרים לאפוקי מזוזה מניחין בבתיהם משום שמירה

לא דכ"ע אית להו דרבי אבין וכו'. מכאן אני מביא ראיה לפירוש התוספות בפ"ק דמ"ק גבי לימא בדרבי אבין א"ר אילעאי קמיפלגי דאמר כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה כו': מבי טבחא דאחאב כו'. אין ללמוד מכאן ישראל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו דכבר נדחה דעה זו בפרק קמא דחולין ואמר על פי הדבור שאני ופרש"י שהקב"ה התירו לפי שעה ומיהו קשה לי השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן

שלש מפתחות לא נמסרו לשליח כו'. בפרק קמא דתענית פרש"י שלא נמסרו לשליח אחד ביחד ונ"ל שטעמיה שפירש ביחד משום שהוקשה לו והלא מצינו שנמסר מפתח של גשמים ושל תחיית המתים לאליהו וכן לאלישע אבל קשה לי שהרי