באר שבע סנהדרין קמח

מתורתנו הקדושה ולא נעלם מעיני מה שאפשר לדחוק ולתקן דבריו אכן אומר אני שומר נפשו ירחק מהם כדכתיב הרחק מעלי' דרכך ודרשו בפ"ק דע"א זו מינות ושאני הרמב"ם דרב גובריה ולמד כל התורה כולה. כן נראה לי

באורייתא נמי כתוב לא תשחית את עצה. קצת קשה שהרי אמרינן בפרק כל כתבי בל תשחית דגופא עדיף וכי תימה דעורו של דג מעל אזנו היא טובה ואין שייך לומר בה בל תשחית דגופא א"כ קשה על בן סירא מאי קמל"ן מהיכא תיתי אטו בשופטני עסקינן שיטול עורו של דג בחנם והיא טובה וכי תימא שהוא בא לאשמועינן שלא יטול עורו של דג אפילו לאיזה צורך שיעשה בה א"כ קשה היאך קאמר דלא ליזל משכיה לחבלא הלא כשיעשה בה צרכו לא תיזל לחבלא וגם לא שייך לומר לא תשחית

בנערותה שמא תזנה בגרה שמא לא תנשא. קשה לי איפכא הו"ל לומר בנערותה שמא לא תנשא בגרה שמא תזנה שהרי לעיל בפרק הנשרפין אמרו אל תחלל את בתך להזנותה זה המשהה בתו בוגרת והמשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' ופרש"י זה המשהה בתו בוגרת שמתאוה להפקירה ומזנה כו' סמוך לפרקן עדיין קטנים הם

וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי. אין להקשות היאך קורא לאכזרי טוב לב הלא אדרבה אין זה טוב לב כי אם רע לב דשלש מדות יש בישראל רחמנים כו' משום דפשוט הוא דהאי טוב לב לא מיירי כלל במילי דשמיא דמי שהוא טוב לשמים הוא לומד תורה תמיד ולא משתה תמיד אלא טוב לב היינו עשיר וה"ק מי שלבו טוב מתוך עושר משתה תמיד

דף קא מפני שהתורה חוגרת שק כו'. דרך משל הוא מה שהתורה יכולה לומר ומה שיש לו להקב"ה להשיב

בשעה שאוכלין ושותין ושמחין במה יתעסקו. אע"פ דאיתא במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה רבש"ע כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי אמר לה יש לי זווג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלין ממלאכתם ויכולין לעסוק בך כו' היינו לאחר שכבר פסקו מלאכול ולשתות אבל לא בשעה שאוכלין ושותין ושמחים ולכך אנו אומרים ואני תפלתי לך ה' עת רצון במנחה בשבת על פי המדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר וכתיב בתריה ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו' אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אין אומה זו כשאר אומות עכו"ם כששותין ומשתכרין הולכין ופוחזין ואנו לא כן אלא אע"פ ששתינו ואני תפלתי לך

שנאמר ודבר בעתו מה טוב. ראש הפסוק הוא שמחה לאיש במענה פיו וזהו פירושו כשהדברים טובים בעיני האדם יש לו חשק לאמרם ומתוך שרואה אותם נאותים איננו מבקש עת ראוי שיצא מפיו כל דבר ודבר דבור על אפניו ואומר אותם לפעמים בלא עתם ואין מעלתם ניכרת והוא טעות אלא לבקש עת לכל דבר ודבר כי הדבר האמור בעתו כמה הוא טוב מפני שבני אדם מכירין ומרגישים במעלתו וכמו כן אע"פ שקריאת הפסוקים טובה לכל העולם בכל זמן כשקורא כל פסוק ופסוק בזמנו הוא יותר טוב מפני שמועילין בני אדם באותה קריאה כיון שהיא בשעת הצורך ונמצא שמביא טובה לעולם כך כתב רבינו יונה ז"ל בפרק אין עומדין

א"ר יוחנן וברוקק בה כו'. דוקא לענין שאין לו חלק לעוה"ב אמר רבי יוחנן וברוקק בה כו' אבל איסורא איכא אפילו בלא רקיקה ובלא הזכרת שם שמים כדאיתא בפרק ידיעות הטומאה ריב"ל אמר להו להני קראי וגני והיכי עביד הכי והאמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה אי דאיכא מכה אסור ותו לא והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב הא איתמר עלה א"ר יוחנן ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה והא דאמר בשילהי פרק במה אשה לאישתא צמירתא לימא וירא אליו מלאך ה' וגומר אלמא מותר להתרפאות בדברי תורה אישתא צמירתא חולי שיש בו סכנה הוא כך כתבו הרי"ף והרא"ש והיוצא מכלל דבריהם לענין הלכה כך הוא דדוקא בלוחש על המכה או בשאר חולי דלאו מכה ומזכיר שם שמים ורוקק הוא שאין לו חלק לעוה"ב אבל אם אינו רוקק לא חמיר כולי האי ומיהו איסורא איכא ואפילו בלא הזכרת שם שמים ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר ומותר לקרוא פסוקים להגן כגון בלילה על מטתו ולפי זה הא דאמרינן בירושלמי דשבת פרק במה אשה תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוקים ואין מניחין עליו ס"ת מיירי דוקא שאין בו חולי של סכנה ומכאן נ"ל ללמוד סעד וסמך למה שנוהגין העולם להניח ס"ת על אשה המקשה לילד או לקרות עליה פסוקים משום שיש בה סכנת נפשות הרבה יותר מבאישתא צמירתא שהרי אפילו על יולדת שאינה מקשה לילד מחללין עליה שבת לכל מה שצריכה משתשב על המשבר או משעה שהדם שותה ויורד איזה שקודם מחללין ומדליקין לה הנר אפילו היא סומא משום איתובא מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדא לי א"כ כ"ש וק"ו כשהיא מקשה לילד שהיא כפשע בינה ובין המות שהכל מותר ועוד שהרי בפרק מי שמתו אמרינן דרבי יוחנן ורב נחמן כי הוו בעו למיעל לבית הכסא לא הוו יהבי תפלין לתלמידייהו אמרי כיון דשרינהו רבנן נינטרן ופרש"י אכניסם עמי וישמרוני מן המזיקין א"כ כ"ש הכא שהוא מותר ואע"ג שיש לחלק דהתם להגן והכא להתרפאות מ"מ יש לצדד להקל טפי הכא דברי הזיקא דנפיל תורא חדד סכינא משא"כ התם דלא ברי היזיקא כולי האי. כן נראה לי

ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת כו'. פרש"י בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שהרי משנה שלמה שנינו בפרק שני דעדיות הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב וכו' ובסוף פרק האורג אמר שמואל דהאי פטור פטור ומותר הוא א"כ אי אפשר לומר שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום צידה שהרי אפילו הצד ממש שלא יזיקו מותר לכתחלה א"כ מאי ואין בכך משום צידה דמשמע אבל הצד ממש שלא יזיקו אסור וכבר היה אפשר לי לפרש שהברייתא בא לאשמועינן דאין בכך משום רפואה דומיא דאינך וכן משמע מדברי הטור שקבע דין זה בסימן שכ"ח בהדי דברים המותרים לעשות בשבת ואין בהם משום רפואה ולא קבע דין זה בסימן שי"ו בדיני צידה כמו שכתב שם המשנה דעדיות הצד נחש כו' והרב המחבר שלחן ערוך בסימן שכ"ח נגרר אחר דברי רש"י וחשב שהטור פירש ג"כ כדפרש"י מדהעתיק בספר בית יוסף על דברי הטור הברייתא עם פרש"י ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו בכאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל אגב חורפיה לא דק אמנם מדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"א נראה שהוא פירש הך ברייתא ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת היינו מי שנשכוהו נחשים או עקרבים שמותר ללחוש לו אפילו בשבת אע"פ שאין הדבר מועיל כלום ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר ואפ"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו והילך לשון הרמב"ם מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל ושפתים ישק הוא

אין שואלין בדבר שדים בשבת כו' דברי רש"י מטין לדעת הרא"ש לעיל בסוף פרק ד' מיתות שכתב דמכאן אין להביא ראיה דמעשה שדים מותר אלא דוקא לישאל בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה אבל לא לעשות על ידן מעשה כעובדא דרבי חנינא ורבי אושעיא כל מעלי שבתא הוו עסקי בספרי יצירה ואיברי' להו עיגלא תילתא ואכלי ליה כו' ומשום הכי פרש"י אין שואלין כו' שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והם מגידים להם כו'. ומיהו תימא רבתי בעיני על הרא"ש וסייעתו המתירין לשאול בשדים על הגניבה וכיוצא בו היאך שבקו פסק ערוך ברור מללו דקאמר רב הונא הלכה כרבי יוסי ונהי דאף רבי יוסי לא אמרה אלא