בעל שם טוב על התורה, בראשית ד

שמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה"ה על גמרא במס' שבת (דל"א ע"א) והיה אמונת עתיך וכו' ואפילו הכי יראת ה' הוא אוצרו, אי איכא יראת ה' אין, אי לא לא, ומביא הגמרא משל לאחד שאמר לחבירו העלה לי כור חטין, אמר עירבת בו קב חומטין אמר לאו, אמר אם כן מוטב שלא העלית, ודקדק הוא ז"ל בזה, הלא אין המשל דומה לנמשל, כי המשל הוא שהחומטין הם הטפל והחטים הם העיקר, והנמשל הוא שהיראה היא עקריית והתורה הוא הטפל ליראה, והרבה להשיב בצחות לשונו, ופומיה ממלל רברבין בסודות הנסתרות פנימיים, ותוכן הדברים כי כשהקב"ה וב"ש ברא עולמו, לא היה העולם יכול להיות קיים כי הכל חזר לשרשו לאין ב"ה, עד שברא ישראל ונתקיים העולם, והשם ישראל מורה על זה, כי ה ר' הוא החכמה וה ל' הבינה וה א' הדעת, וה יש' שבישראל, אותיות הנשארים, הוא הישות של קיום העולם ונעשה יש מאין, וזהו שם ישראל, וזהו קיום העולמות שנעשה יש מאין, ולכן ישראל הם הקיום של כל העולמות והבריאה, כי באם לאו היה הכל חוזר לקדמותו לאין, והישות שבישראל הם מקיימין כל היש של כל העולמות, ודווקא כשאיש הישראלי אין לו בו ישות רק כפי הצורך לקיום העולמות, לאפוקי אם יש בו יותר ח"ו, עד כאן תוכן דבריו הנוראים, ולהבין זה אין הפה יכול לדבר, וכל הדברים יגעים, מפני עומק המושג וקוצר המשיג, כי לפענ"ד כל התורה רומז בזה: (דגל מחנה אפרים ואתחנן בפסוק וצדקה ובפ' וזאת הברכה)